החלטה בתיק בר"ש 1072/14

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 40424-11-13 מיום 29.12.2013, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד שבלסקי, עו"ד דולב ועו"ד זמר) בבד"א 39/13, מיום 15.10.2013. עניינה של הפרשה קובלנה בגין אי הגשת סיכומים בכתב על ידי המבקש בשתי תובענות הנוגעות למר שלמה סומך (המתלונן) ששכר את שירותי המבקש בשנת 1999, מחדל שתוצאתו דחיית התובענות הללו.

רקע עובדתי

ב.          תמצית העובדות הצריכות לענייננו: בשנת 1999 נשכר המבקש על ידי המתלונן לצורך הגשת תביעה נגד בנק לאומי בבית הדין לעבודה בירושלים, וכן לצורך התגוננות בתביעה שהגיש בנק לאומי כנגד המתלונן, עובד הבנק, בבית משפט השלום בירושלים. הליכים אלו התנהלו לאחר שהמתלונן נחשד בביצוע עבירות פליליות של זיוף מסמכים וגניבת סכומי כסף מחשבונות הבנק. שתי התובענות הגיעו לשלב הסיכומים בכתב לאחר שמיעת ראיות. חרף ארכות חוזרות ונשנות שקיבל המבקש לבקשתו, לא הגיש סיכומים בשתי התובענות, ובשל כך נדחתה תביעתו של המתלונן בבית הדין לעבודה, ואילו תביעת הבנק התקבלה במלואה בבית משפט השלום. המבקש טען כי אי הגשת הסיכומים בשתי התובענות נבעה מטקטיקה, לה היה שותף המתלונן, לפיה עדיף שיינתנו פסקי דין נגד המתלונן ללא קביעות עובדתיות, מחשש שאלו עלולות היו להשפיע על הפרקליטות בהחלטתה האם להגיש כתב אישום נגד המתלונן. מנגד, טען המתלונן כי אי הגשת הסיכומים לא הייתה בידיעתו, וממילא גם לא ניתנה הסכמתו לכך, וכי תוצאות פסקי הדין נודעו לו לאחר זמן רב, בעקבות "שיטוט" באינטרנט.

ההליכים המשמעתיים

ג.        המתלונן פנה לועדת האתיקה בקובלנה לפיה המבקש התרשל באי הגשת סיכומיו ואף לא הודיע לו על פסקי הדין שניתנו נגדו. המבקש הואשם במספר עבירות של אי מילוי חובת עורך-דין כלפי לקוח, בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אליעזר וולף, עו"ד אברהם וולף ועו"ד ניצן שמואלי) זיכה את המבקש מחמת הספק (בד"מ 69/10 מיום 1.9.2011). נקבע, שהמתלונן לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו וכי אשמת המבקש לא הוכחה מעל לכל ספק סביר. הספק, כך נקבע, קיים לגבי טענת המתלונן לפיה אי הגשת הסיכומים נעשתה שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו, ונבע מהקשיים בעדותו של המתלונן, שהיה עד מעוניין, אשר העיד עדות מתחמקת שנתגלו בה סתירות, ובחלקה אף אישרה את גרסת המבקש. עוד נכתב בפסק הדין כי המתלונן לא חיזק את עדותו בעד נוסף, לרבות עדות אשתו של המבקש. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי הגם שהטקטיקה שניהל המבקש לא הייתה שגרתית והיה בה משום "הילוך על חבל דק", אין היא מהוה הפרה של חובת הנאמנות כלפי הלקוח. כאמור, משלא הוכח כי טקטיקה זו נעשתה שלא על דעת המתלונן, זוכה המבקש מחמת הספק. על פסק הדין הגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי.

ד.        בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד הלר, עו"ד אבו פול ועו"ד רוטנברג) קיבל את ערעורו של הועד המחוזי ביום 20.9.2012 (בד"א 117/11), והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בקובלנה. בית הדין המשמעתי הארצי קבע כי בית הדין המשמעתי המחוזי "טעה טעות גדולה" בהתייחסותו לטקטיקה היצירתית והבלתי שגרתית של המבקש, וקבע כי טמונה בטקטיקה זו עבירה משמעתית כבדה. בית הדין המשמעתי הארצי הוסיף כי המבקש הפר את חובותיו האתיות כלפי בית המשפט בכך שהגיש בקשות לדחות את מועד הגשת הסיכומים בידעו כי אין הוא מתכוון להגיש סיכומים כלל. משכך, הושב הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי לגזירת עונשו של המבקש.

ה.        בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המבקש 24 חודשי השעיה לאחר שהפעיל במצטבר 6 חודשי השעיה על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו. בנוסף, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי כי תקופת ההשעיה תהיה מצטברת לעונש ההשעיה אותו נושא המבקש בגין הרשעתו בתיק אחר, ואף חייבו לשלם פיצויים למתלונן בסך של 4,000 ש"ח ובהוצאות בסך של 1,000 ש"ח. ערעור המבקש על גזר הדין נדחה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד שבלסקי, עו"ד דולב ועו"ד זמר), ביום 15.10.2013 בבד"א 39/13.

ו.        המבקש הגיש ערעור על ההרשעה ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי לא היה מקום להתערבותו של בית הדין המשמעתי הארצי בפסק דינו המזכה של בית הדין המשמעתי המחוזי, וזאת בהתחשב בכלל לפיו בית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות ובשאלות מהימנות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ז.        ביום 29.12.2013 דחה בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' כהן) את ערעורו של המבקש (עמל"ע 40424-11-13). בית המשפט קבע, כי בצדק פסק בית הדין המשמעתי הארצי שהמבקש הפר את חובותיו האתיות כלפי בית המשפט וביזבז את זמנו לריק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מקובל עליו שמי שאינו מסייע לבית המשפט להשליט צדק, אינו מסייע אף לשולחו ואולי אף מזיק לו. נקבע, כי המבקש הטעה ביודעין, שלא לומר שיקר, כאשר מסר לבית הדין לעבודה כי בשל השלג שירד בירושלים, לא היה סיפק בידו להגיש סיכומים במועד, וכן, בטענתו כי הסיכומים היו כמעט מוכנים וכי דרושים לו ימים בודדים להגשתם. בית המשפט קבע כי אי הגשת הסיכומים תוך שימוש בדרך זו, יש בה משום הפרה של חובותיו של המבקש הן כלפי בית המשפט הן כלפי המתלונן, וכי הפרה זו אינה ניתנת לריפוי גם אם ניתנה לה הסכמה מטעם המתלונן. בהקשר זה העיר בית המשפט כי אם היה המתלונן שותף לטקטיקה בה נקט המבקש, לא היה שוכר את שירותם המשפטי של עורכי-דין אחרים במטרה לבטל את פסקי הדין שניתנו נגדו בהעדר סיכומים.

ח.       בית המשפט המחוזי הוסיף, כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, גם בשים לב להרשעותיו המשמעותיות הקודמות של המבקש (8 במספר), לרבות בעבירות של הפרת חובה ללקוח, אי קיום החלטות, אי דיווח ללקוח, אי החזרת כספים ללקוח ופגיעה בכבוד המקצוע.

הבקשה

ט.       על פסק דין זה הוגשה הבקשה דנן ביום 10.2.2014, בה עותר המבקש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולהשיב על כנו את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים, בו זוכה מן העבירות שיוחסו לו. המבקש מזכיר כי הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי ניתנה פה אחד לאחר שמיעת העדויות והבאת הראיות. לדבריו, הכרעת הדין נסמכת, בין היתר, על חוסר האמון במתלונן ובגרסתו ועל הימנעותו מהבאת עדים, ונקבע בה כי אי הגשת הסיכומים, מקורם בשיקולים של טקטיקה משפטית שבנסיבות העניין לא הייתה בלתי סבירה. המבקש מוסיף כי נקבע גם שטקטיקה זו השיגה את מטרותיה, לפחות בחלקן. לטענת המבקש, בית הדין המשמעתי הארצי נתן את פסק דינו כאילו נשמעו הראיות בפניו, תוך ביטול מוחלט של ההליך שהתנהל בערכאה הקודמת. המבקש טוען כי פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי שגוי, מוטעה ואינו מתיישב עם הדין, הראיות והממצאים. לדבריו, בפסק דין זה הייתה התערבות בשאלות של מהימנות ובממצאים עובדתיים, בניגוד להלכה הפסוקה.

י.        למבקש השגות גם לעניין העונש שהושת עליו. לטענתו, רמת הענישה המקובלת בעבירות שבהן הורשע ובנסיבות חמורות בהרבה, רחוקה מאוד מזו שהוטלה עליו, וכי ובית המשפט המחוזי התעלם מכך. לדברי המבקש, טעה בית הדין המשמעתי הארצי כשהביא במסגרת שיקוליו פסקי דין ועבירות שהתיישנו או שלא היה עליו לשקול אותם בכלל. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי זקף לחובתו עבירות שכלל לא הועמד לדין עליהן, ממילא לא הורשע בהן, ואף לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניהן.

הכרעה

יא.      לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, איני רואה מקום להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית, תתאפשר אך במשורה שבמשורה (בר"ש 1180/13 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' אברהמי (17.3.2013)), ורק במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (19.8.2009)). מדובר במקרים "חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (בר"ש 2180/13 רוטנשטרייך נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (26.6.2013)).

יב.       בנידון דידן אין המדובר בעניין המצדיק התערבות והמגיע לכלל "משורה שבמשורה". לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק שקילת רשות ערעור בגלגול רביעי. העובדה שבפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי נהפכה הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי אינה, כשלעצמה, עילה לקבלת רשות ערעור. חוששני כי אף ביתר טענות המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי.

יג.       באשר לעונש, המבקש טוען כאמור כי הוא מופרז בנסיבות העניין. ברם, לא אחת קבע בית משפט זה כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי, ומקל וחומר, בגלגול רביעי (בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (3.6.2012)). במיוחד הדברים נכונים שעה שעסקינן במאטריה דידן בה "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (פסקה י"ג לחוות דעתי בבר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (16.5.2013)). וכבר כתבתי בעבר לגבי המבקש דנא כי "עברו המשמעתי של המבקש מכביד וגם מקשה על התיחסות סלחנית, וחבל. אקוה כי יתן אל לבו במבט לעתיד את המחיר שעליו לשלם בשל מחדליו, ויימנע משכמותם" (בר"ש 7789/12 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (25.11.2012)). והנה, שוב הגיע לפניי עניינו של המבקש, ואף שעסקינן באירועים שקדמו להחלטה האמורה, שוב חבל.

יד.       סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.